עליית יהודים בסוף חייהם כדי לסיימם בארץ ישראל (א"י) הייתה תופעה רחבת היקף שהתקיימה לאורך מאות שנים. התופעה כללה יהודים אשר היו עוזבים, לקראת סוף חייהם, את ביתם ומשפחותיהם ועולים לא"י כדי למות ולהיקבר בה, וזאת מתוך אמונתם הדתית שאדמת א"י קדושה, כמו גם במעלות הקיימות בישיבה, במיתה ובקבורה בה. במחקר נבחנו מספר גורמים שעמדו בשורש התופעה הזו במאות ה-19 וה-20. ממצאי המחקר הראו כי העולים הגיעו ארצה ממניעים מגוונים, היו ביניהם רבנים ועשירים וגם יהודים פשוטים בני מעמד הביניים. בא"י חלקם חיו על 'כספי החלוקה' וחלקם התעקשו להתפרנס מעמל כפיהם, והיו ביניהם ציונים ושאינם כאלה. ממצאי המחקר הביאו למסקנות שתופעת עליית הזקנים בתקופה הנחקרת הייתה מגוונת וייחודית, היא הושפעה מהיישוב היהודי בא"י והשפיעה עליה, ובסופו של דבר חלק מהשפעותיה הביאו להצלחתה של הציונות מבחינות שונות.
