השפעת מחלת הדיכאון על הפתולוגיה של מחלת האלצהיימר

מחלת האלצהיימר (Alzheimer's disease, AD) היא מחלה ניוונית של המוח המתאפיינת בתסמינים התנהגותיים, והפרעת דיכאון (Majordepressive disorder, MDD) היא מחלה נוירו-פסיכיאטרית המשפיעה על הבריאות הפיזית והנפשית של החולים. ידוע כי לחץ כרוני מהווה גורם סיכון לשתי המחלות, ובשתיהן מתרחשת הפעלה חיסונית של תאי המיקרוגליאה. מטרת המחקר הנוכחי הייתה להעריך את השפעת הדיכאון על התפתחות אלצהיימר, בעזרת מבחנים התנהגותיים בארבע קבוצות עכברים: עכברי WT ביקורת, עכברי WT שנחשפו ללחץ כרוני על מנת להשרות מודל דיכאון, עכברי מודל AD טרנסגניים ללא דכאון, ועכברי AD טרנסגניים שנחשפו ללחץ להשריית דכאון. תוצאות המחקר הראו כי החשיפה ללחץ גרמה להסלמה של הפגיעה בעכברי AD, והחמירה את הפגיעה בהתנהגויות התלויות באונה הפרה-פרונטלית, אזור הקשור לשלבי התפתחות מוקדמים של AD, אך לא השפיעה על התנהגויות תלויות היפוקמפוס. בצביעות היסטולוגיות של רקמות המוח, נמצא כי בעקבות החשיפה ללחץ, בעכברי WT ו-AD נצפו יותר תאי עצב בקורטקס המוטורי ובהיפוקמפוס, ובעכברי AD נמצאו יותר תאי מיקרוגליאה. התוצאות מהוות בסיס להבנת המנגנון הביולוגי הקושר בין שתי המחלות ולמחקר עתידי לפיתוח תרופות משולבות כנגד דיכאון ו-AD.